ארוך טווח אופל אסטרה כתבה שלישית

האסטרה איתי כבר מעל ל-5 חודשים ו-20,000 ק"מ והיד עוד נטויה, מאוד נטויה. אני מגלה שממש נעים לי לבלות זמן על סיפונה של הגרמניה, ואני שמח על כל הזדמנות לקפוץ איתה רגע לים המלח או לתמנע

כתב וצילם: ערן אביבי

אחד העיסוקים העיקריים שלי הוא הנחיית אירועי ספורט. אני מנחה אירועי אופניים, ריצה, אופנועים, מכוניות ושחייה. מה שאומר שאני מתרוצץ בכל הארץ מאילת ועד החרמון. ומאחר ואני מבלה הרבה מאחורי ההגה, חשוב לי שיהיה לי נעים ומהנה בזמן הזה. חשוב לי שאוכל לשמוע מוזיקה באיכות נאותה ולשבת בתא נוסעים מזמין עם חומרים נעימים למגע היד והעין. וחשוב לא פחות, שהמכונה בה אני נוסע תגיב בשמחה לבקשות המוזרות שלי כמו בלימה חזקה, האצה בריאה או שינויי כיוון מהירים. ומסתבר שזה לא ממש לא קל לענות על הצרכים שלי. לרוב אני לא מוצא את כל מבוקשי במכוניות אותן אני בוחן. ולמזלי וגם למזלה של האסטרה, היא אחת מאלה שיש להן את זה.

IMG_2346_edited אבל מה לעשות שלא בכל נסיעה אני לבד, ועוד בדרך לאיזה מקום מגניב עם דרך מפותלת. חלק מהזמן אני חולק את הנסיעה עם שירי ושלושת הילדים שלנו. הבן הבכור כבר לא צריך מושב מגביה, בוסטר, ואילו שני הקטנים צריכים גם צריכים. ולכן הם יושבים מאחור כאשר הגדול באמצע ומצדדיו הקטנים. בגלל מבנה המושב האחורי, המושבים החיצוניים שקועים ואילו המושב האמצעי מוגבה, האסטרה מתאימה יותר לשני מבוגרים ללא נוסע אמצעי. זה נכון גם במצב שלנו. איתמר הבכור שיושב באמצע, נמעך קלות על ידי המושבים המגביהים של אחיו. וזה לא שהאסטרה לא רחבה, היא כן, זה פשוט קשור למבנה המושב עצמו. וכמו שנכתב מעלה, המושב האחורי נועד לשרת שני מבוגרים ולהם יהיה מאוד מרווח.

אז כשנוסעים כולם, תא המטען צריך הכיל את הציוד שלנו. אומנם כבר אין לנו עגלת ילדים או כל מיני ציוד בסגנון, אך יש לנו מספיק ציוד משלנו. אבל לא רק לנו יש ציוד, הנה סיפור בנושא. בפברואר האחרון הנחתי מרוץ אופניים בן שלושה ימים בפארק תמנע. אני הגעתי לשטח כבר ביום רביעי בערב מה שאומר שיצאתי עם תרמיל מזוודה גדול ועמוס, בכל זאת אני המנחה של האירוע ומומלץ שיהיו לי הרבה אופציות לבוש. בדרך חזרה צפונה, אספתי בצומת שזפון שלוש טרמפיסטיות. כל אחת מהן היתה עם מוצ'ילה ענקית, מסתבר שהן עושות חלקים משביל ישראל, והן רצו להגיע לחוות פיליפ שבאזור שמורת פורה. להכניס את המטיילות לאסטרה היה קל, הרבה יותר מאתגר היה להבין מה עושים עם הציוד שלהן. בסופו של דבר שתי מוצ'ילות גדולות ועמוסות מזרון, אוהל ושק"ש, נכנסנו לתא המטען ביחד עם התיק המגודל שלי, ואילו השלישית הצטרפה לנוסעות במושב האחורי. האמת שלא חשבתי ששתי המוצ'ילות יכנסו לתא המטען אבל הופתעתי לטובה.

בהמשך גיליתי שהטרמפיסטיות הן תיירות מגרמניה ושהן מכורות לזמרת אדל. אז את השליש האחרון של הנסיעה בילינו בשירה משותפת, יותר נכון צרחות משותפות, של אדל. מזל שמערכת הסאונד באסטרה ממש טובה ועוצמתית, כי אם הזיופים שלנו היו נשמעים, זה היה נגמר באסון או שיטפון. הדרך עצמה עברה בקלילות, כבר כתבתי בכתבות הקודמות על כך שיש לאסטרה מה להציע מבחינת כוח זמין. גם כאן, עם ארבעה נוסעים בוגרים על ציודם הרב, האסטרה לא אכזבה בעליות או בסיבובים. אחרי שנפרדתי מהן בחוות פיליפ, עליתי חזרה על כביש 6 ודהרתי צפונה, הביתה לפרדס חנה. מאז אותו סופ"ש, הספקתי להיות עם האסטרה פעמיים בים המלח, במסלול בפצאל, בחיפה ובעוד כמה מקומות ואני מודה שלא נגמר לי ממנה. היא פשוט מכונית שכיף לי לבלות זמן איכות בחברתה למרות שהיא אינה מושלמת. אבל על כך בכתבת הסיכום למבחן ארוך הטווח של האסטרה INNOVATION.