ערן אביבי

לו היו לי רק שני ילדים ואת התקציב המתאים, כנראה שזאת המכונית שאיתה הייתי מתנייד ביום יום. למה? בבקשה…

מאת: ערן אביבי   |   צילום: ערן אביבי, משה סגל

יש לי חבר טוב בשם מוריס שאוהב מכוניות מהירות. הוא נוסע ביום יום עם גרמנייה ידנית כפולת הנעה ומנוע טורבו לוחמני. הוא נהנה ממה שהיא מציעה לו, וזה בהחלט לא מעט למרות שאינה צעירה כל כך. כל פעם שהוא לוחץ על הגז ורואה איך המכוניות האחרות נעלמות במראה, הוא מחייך לעצמו ומתחיל לשיר עם מערכת הקול המשובחת ומרובת הרמקולים. אבל אז הצעתי לו לבוא איתי ליום טיול עם גרמנייה אחרת, אוטומטית, חלשה יותר ורק עם הנעה אחורית ולא כפולה. מוריס לא ידע מה מצפה לו.

אספנו אותה ביחד בסוכנות בתל אביב. כתומה ומהפנטת היא חיכתה לנו בחנייה. הצבע שלה השפיע מיד על מוריס, אבל הוא היה מנומס כהרגלו ונתן לי לנהוג ראשון. יצאנו לדרך. על שברי הכביש התל אביבים היא לא זהרה גם במצב הנוח של המתלים, אבל לדעתי קשה למצוא מכונית שכן זוהרת בכבישים האלה, עם כל החפירות המטורפות שעושים בכל רחבי הכרך הגדול. בהמשך גילינו שבכביש המהיר היא נוחה, בעיקר במצב קומפורט, אבל לא הכי שקטה. רעשי הכביש, כבר במהירות חוקית, חודרים מכיוון הסרן האחורי וקצת מציקים. הפתרון המוצלח היה להגביר את עוצמת מערכת הקול המצויינת. עכשיו אפשר להמשיך בדרך לכיוון מסעדת מרינדו שבעין גב. כן, מסתבר שלשם פנינו מועדות. ככה זה כשנותנים למוריס להחליט על המסלול, איכשהו תמיד מגיעים למסעדת בשרים כזו או אחרת.

כשחלפנו על פני הרצליה, הידיים של מוריס התחילו לדגדג חזק מאוד. היה ברור שאין ברירה ואני חייב להעביר לו את השליטה על המכונה הבווארית ו-218 סוסיה החסונים. כי אם לא, הדגדוג יעבור לוויברציות חזקות ברגליים ומשם לראש, ואני ממש לא רוצה שזה יקרה. טוב, וגם צריך לזכור שבכל זאת מוריס מבוגר ממני. אז עצרנו ביקום, החלפנו מקומות ומוריס נהג עד אזור צומת גולני. שם החלפנו חזרה, אחרת הדגדוג שלי היה הופך לוויברציות לא רצוניות וחסרות שליטה. אני הובלתי אותנו בבטחה לכיוון הכביש המוביל לאכסניית פוריה. ושם עלינו וירדנו, עלינו וירדנו, עלינו וירדנו עד שמוריס אמר "די, אני רעב, בוא ניסע לאכול". האמת, אני לא מבין איך אפשר להיות רעב כשהאף עמוס ריחות גומי שרוף וברקסים לוהטים, אני רק רציתי לשחרר מטען וממש לא להוסיף מטען חדש. אבל מוריס זה מוריס, וכשהוא רעב אז חייבים לאכול. החזרנו את הבקרות לשליטה מלאה, ב-125 ניתן לנתק את בקרת היציבות באופן חלקי או מלא, ושייטנו לנו לכיוון עין גב.

בדרך חזרה אחרי ארוחה דשנה, משביעה, אך לא מפילה מהכיסא ולגמרי יקרה מידי, יצאנו לדרך חזרה לכיוון המרכז. די מהר ההגה חזר לידיים של מוריס ואז ראיתי לאט לאט איך זה קורה. איך החיוך שלו גדל ומתמלא בכל פעם שהוא מאיץ או מפנה את ההגה. וכשחלפנו את עפולה זה כבר היה ברור, מוריס נשבה בקסמיה של הבימר. החזרה לזרועות הגרמניה שמחכה לו בחנייה, הולכת להיות עצובה וכואבת. ה-125 הצליחה לחדור ללב של מוריס בזכות הקלילות בה היא משייטת, בזכות האיכות בתא הנוסעים למרות העיצוב הלא צעיר, בזכות התחושה שהיא משדרת למי שיושב מאחורי ההגה בין אם זה שיוט נינוח או כביש מפותל, בזכות זה שאומנם יש לה רק 218 סוסים, אבל אלה חסונים מאוד ובשילוב עם גיר אוטומטי 8 הילוכים, הם יודעים לדהור מאוד מהר, לפעמים אפילו מהר יותר מהסוסים בגרמניה של מוריס. ואם לסגור את העניין סופית, אז הב.מ.וו 125 עם חבילת ה-M, היא סוג של מפרקת משפחות. סליחה מוריס.

ורגע לפני שאתם ממשיכים הלאה, אני אגלה שאחרי הטיול עם מוריס הייתי חייב לעצמי עוד טיול קצר איתה, רציתי להרגיש אותה עוד פעם אחת בידיים שלי. אז לקחתי אותה לבדי ליום טיול קצר. הפעם היא הגיעה בשחור מבהיק, פחות מהפנט מהכתום אך עדיין יפה ומושכת. נסענו לכיוון בית גוברין לאחד הכבישים שאני הכי אוהב. הפעם כבר הייתי פחות מהופנט מהמראה והשם ויותר מחודד בחושים. וגם הפעם היא עשתה לי את זה, עם החיבור בין היכולת לשייט בנינוחות ליכולת בכביש המפותל. יש לה מספיק כוח אבל לא יותר מידי, ואל תטעו, היא בקלות יכולה לנשוך אם משחררים לה את הרסן, ולכן היא גם מהנה מבחינתי. היא גרמה לי לחשוב יותר מהר, להיות דרוך יותר, לתכנן מדויק יותר את הקו ואת תזמון הגז-הגה. היא גרמה לי להזיע. וזה מה שאני אוהב, מכוניות שדורשות ממני להיות יותר טוב.

לדף הדגם באתר של ב.מ.וו לחצו כאן.

ערן אביבי

לגעת באדם להתחבר למכונה         |         050-6897643          |          eran@eranavivi.co.il